החלטה בתיק רע"א 62955-10-13

1.         מתוקף סמכותי על פי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ולאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, אני מוצאת כי אין הבקשה מצריכה תשובה.

            לאור החלטתי שוב אין צורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במועד הגשת הבקשה העיקרית, ואולם אני מוצאת לנכון, לאור החלטתי להאריך המועד לביצוע ההפקדה הנדרשת על פי החלטת כב' בית משפט קמא נשוא בקשת רשות הערעור, לעכב ביצוע פסק הדין של בית המשפט קמא ב-30 יום נוספים.

2.         בקשת רשות הערעור שבפני מתייחסת לפסק דינו של כב' השופטת לובנה שלאעטה חלאילה מיום 28.9.13 בבית משפט השלום בקריות (להלן: " פסק הדין" ו" בית משפט קמא" בהתאמה).

            בפסק הדין קיבל בית משפט קמא ערעור המשיב בבקשה דנן (להלן: " מר שמש") על החלטת כב' הרשם קבאני מיום 6.3.13 שניתנה בתיק 8950-04-12, במסגרתה הורה כב' הרשם קבאני על מתן רשות להתגונן למבקש דנן (להלן: " מר דדון") כנגד תביעה שהוגשה נגדו . התביעה כוללת בקשה למתן סעד של פינוי/סילוק יד וסעד כספי .

3.         אציין כי פסק הדין נשוא הבקשה דנן הותיר על כנה קביעת כב' הרשם קבאני כי יש לתת רשות להגן למר דדון בתביעה שהוגשה נגדו ואולם התנה  הרשות בתנאי לפיו על מר דדון להפקיד ערובה בסך 60,000 ש"ח בקופת בית המשפט בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. כן קבע בית משפט קמא בפסק דינו כי הגנת מר דדון בכל הנוגע לתביעת הפינוי הינה הגנה דחוקה. עוד הושת על מר דדון תשלום הוצאות בסך 5,000 ש"ח.

            אין מחלוקת כי מר דדון לא הפקיד כספים כלשהם וכן לא שילם ההוצאות שהושתו עליו. מנגד המתין מר דדון עד לתום המועד בו נדרש להפקיד הכספים ורק אז, מבלי שניתן הסבר סביר לשיהוי זה, הוגשה הבקשה נשוא החלטה זו, ובד בבד הוגשה הבקשה הבהולה לעיכוב ביצוע.

4.         עיון בבקשה מלמד כי הטענה היחידה המועלית כנגד פסק דינו של בית משפט קמא, הינה העובדה כי מתן רשות להתגונן הותנתה בתנאים. נטען כי השתת התנאים על מר דדון תביא למצב בו הוא יפונה מביתו בטרם ידונו טענותיו לגופן.

            מאידך מר דדון בבקשתו, אינו סותר הטענה כי הוא מחזיק בנכס, שהוא משק 54 בכפר חסידים ,מכח הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים ביום 31.7.08 . זאת במשך מספר שנים ללא תשלום דמי שכירות כלשהם ולאחר שקיבל ממר שמש כספים בגין הסכמים שנחתמו בין הצדדים.

            אכן למר דדון טענות בנגע לשורת הסכמים שנחתמו בין הצדדים, לגביהם נטען כי אלו הופרו על ידי מר שמש ובגין הפרה זו הוא זכאי לסעדים וכן להתגונן כראוי בפני התביעה שהוגשה נגדו.

            בגין כך זכה מר דדון ברשות להתגונן ואולם אין עניין זה  מיתר הצורך של מר דדון להבטיח לפחות תשלום דמי שכירות או דמי שימוש ראויים בגין הותרת הזכות להחזיק בנכס  בידו עד להכרעה סופית בתביעה שהוגשה נגדו.

5.         נסיבות הענין  הרלוונטיות פורטו כראוי בפסק דינו המנומק של בית משפט קמא.

            אציין רק כי עסקינן בשורת הסכמים אשר נחתמו בין הצדדים, הראשון בהם ב-26.1.95, עת נרכשו זכויותיהם של מר דדון וגרושתו בנכס המהווה משק מס' 54 בכפר חסידים. מדובר בהסכם אשר ביצועו לא הושלם בשל טענות שונות של הצדדים להפרת המוסכם בין הצדדים. מאידך מוסכם כי מר שמש העביר כספים למר דדון ע"פ אותם הסכמים לצורך רכישת הזכויות במשק הנ"ל.

            ההסכם האחרון בין הצדדים נחתם ביום 31.7.08, ועל פיו שכר מר דדון הנכס הנ"ל והתחייב לשלם פיצוי מוסכם היה ולא יפנה את הנכס במועד המוסכם.

            אציין כי מר דדון אישר שהסכם השכירות הוכן לבקשתו כדי להציגו למוסד לביטוח לאומי, דבר שיאפשר  לו לקבל  דמי הבטחת הכנסה מן המוסד לביטוח לאומי. מר דדון אישר כי היה צורך בהסכם משום שע"פ הוראות המוסד לביטוח לאומי אדם שרשום כבעל זכויות במשק חקלאי נחשב לבעל מקור הכנסה, דבר המבטל זכאות לקבלת דמי הבטחת הכנסה.

6.         לאור האמור לעיל, אין מחלוקת כי מר דדון מאשר שהינו מחזיק בנכס לגביו נחתם לבקשתו הסכם שכירות אשר תנאיו אינם מבוצעים על ידו וזאת במשך מספר שנים.

7.         במצב עניינים זה, צודק לטעמי בית משפט קמא אשר מחד קבע כי יש לקחת בחשבון מכלול שיקולים לרבות העובדה כי מחד הוגשה כנגד מר דדון תביעה המבקשת מתן סעד דרסטי של פינוי וסילוק יד מהמשק המוחזק על ידו, ובגין כך יש לאפשר בירור התביעה לגופה בדרך של מתן רשות להגן. מנגד יש להבטיח כי היה והגנת מר דדון תיכשל, תקום דרך להבטיח למר שמש ולו באופן חלקי קבלת כספים המגיעים ממר דדון בגין החזקתו את הנכס.

            לטעמי ערך בית משפט קמא איזון שקול ונכון וסכום הערובה שנקבע על ידו סביר ותואם את הנסיבות שהובאו בפניו. הסכום שנקבע על ידי בית משפט קמא להפקדת ערובה סביר במיוחד בהתחשב במשך הזמן הרב שחלף מהמועד בו נחתם הסכם השכירות בין הצדדים, ובהתחשב בעובדה שמר דדון מחזיק בנכס ממועד זה ואינו משלם דמי שכירות.

8.         עוד אני סבורה כי לא שגה בית משפט קמא משפירט בפסק דינו המנומק שיקוליו שהביאו אותו למסקנתו. מסקנת בית המשפט קמא ניתנה רק בנוגע  לערעור שנדון  בפניו על החלטת הרשם לתת רשות להתגונן. אין בקביעות אלו של בית המשפט קמא  משום קביעה מחייבת לגוף העניין, אשר תינתן רק לאחר שתדון התביעה ,בגינה ניתנה רשות להתגונן ,לגופה ולפיכך אין מקום וצורך לשנות קביעות אלו.

            עסקינן בקביעה סבירה, שניתנו במסגרת שיקולי בית משפט קמא לצורך דיון בהשגה על החלטה המתירה מתן רשות להגן ללא תנאים. בית משפט קמא קבע שיש להותיר ההחלטה המתירה מתן רשות להגן על כנה, ואולם יש להתנותה בתנאים ולצורך כך פירט שיקוליו והתייחס גם לטיב טענות הצדדים וסבירותם, הכל רק לצורך דיון בעניין שבפניו.